מאצ'ו פיצ'ו (בקצ'ואה: Machu Pikchu, יש לקרוא: מאצ'וּ פיקצ'וּ. בעברית: "הפסגה העתיקה") היא עיר קדם-קולומביאנית של תרבות האינקה. העיר, שהייתה מיושבת בתקופה שבה הייתה תרבות האינקה בשיא פריחתה, נמצאת על רכס הרים מעל עמקאורובמבה בפרו, במרחק של כ-70 ק"מ מהעיר קוסקו.

על אף שהייתה מוכרת למקומיים במשך מאות שנים, לא זכתה העיר להתעניינות בינלאומית במשך זמן רב. העניין בה התעורר מחדש לאחר פעילותו של הארכאולוג היירם בינגהאם השלישי ב-1911, שביצע את הבדיקה המדעית הראשונה באתר וכתב רב-מכר על אודותיו. מאצ'ו פיצ'ו היא ככל הנראה הסמל המוכר ביותר של אימפריית האינקה. לעיתים קרובות מתייחסים אליה בתואר "העיר האבודה של האינקה" (אולם מושג זה שנוי במחלוקת).

המבנים במאצ'ו פיצ'ו בנויים מאבנים גדולות ומסותתות, והן הותאמו בדייקנות זו לזו ולכן אין שכבת טיט ביניהן. המבנים כוללים אתרי פולחן לשמש ולגשם, אחוזת קבר, מקדש ואתרים נוספים. כמו כן, נמצאה מחצבה שבה חצבו אבנים לבניית בתי העיר המחוברת באמצעות שביל לעיר קוסקו.

מפסגתו של Huaina Picchu ניתן לצפות במאצ'ו פיצ'ו כולה. צורתו הכללית של האתר, כפי שהיא נראית מפסגת ההר, מזכירה את צורתו של קונדור האנדים, המהווה סמל חשוב בתרבות האינקה בפרט ובתרבות הדרום אמריקאית בכלל.

בשנת 1983 הכריז אונסק"ו על מאצ'ו פיצ'ו אתר מורשת עולמית ותיאר אותו כך:

יצירת אמנות ארכיטקטונית מושלמת ועדות ייחודית לציוויליזציית האינקה 

היסטוריה:

מאצ'ו פיצ'ו נבנתה על ידי אימפריית האינקה כאשר זו הייתה בשיאה, בערך בשנת 1450. העיר נבנתה על הר שגובהו 2,430 מטרים, וננטשה כמאה שנים לאחר מכן, כאשר האימפריה קרסה בעקבות הכיבוש הספרדי. אף שמאצ'ו פיצ'ו נמצאת במרחק של כ-70 ק"מ בלבד מקוסקו, עיר הבירה של האינקה ובניגוד לערים אחרות של האינקה, היא לא נהרסה על ידי הספרדים. במהלך השנים גדל הג'ונגל שמסביב לעיר והסתיר אותה, ומעטים ידעו על קיומה.

ב-1911 הגיעה למאצ'ו פיצ'ו משלחת מחקר שבראשה עמד היירם בינגהאם השלישי, חוקר מטעם אוניברסיטת ייל. בינגהאם חיפש באותה תקופה את העיר ויטקוס, שהייתה אחת מנקודות המפלט וההתנגדות האחרונות לכיבוש הספרדי של פרו. מספר תושבים מקומיים, שהכירו היטב את האתר, הובילו אותו לשם. כשהגיע למאצ'ו פיצ'ו, בינגהאם טעה וחשב שמדובר בעיר וילקבמבה, שהייתה מעוזם האחרון של בני האינקה ושמיקומה נשכח לאחר הכיבוש הספרדי ב-1572. מסיבה זו כונתה מאצ'ו פיצ'ו בתואר "העיר האבודה". בינגהאם ואחרים שיערו שהמצודה הייתה מקום הלידה המסורתי לאנשי האינקה והמרכז הרוחני של "בתולות השמש", בעוד שאחרים שיערו שהמקום היה מקום נופש או התבודדות עבור אצולת האינקה.

לאחר שהגיע לשם החל בינגהאם בסדרת מחקרים ארכאולוגיים והשלים סקירה מדעית מקיפה של האזור. בינגהאם טבע את השם "העיר האבודה של האינקה", שהיה הכותרת של ספרו הראשון. הוא מעולם לא נתן קרדיט למקומיים שהובילו אותו למאצ'ו פיצ'ו, ורשם בהקדמה לספרו שהוא הסתמך על "שמועה מקומית". לאחר 1911 ערך בינגהאם מספר מחקרים נוספים באזור, ואף ביצע חפירות ארכאולוגיות במהלך 1915. בעקבות זאת הוא כתב מספר ספרים ומאמרים נוספים על מאצ'ו פיצ'ו שהביאו להפנית תשומת לב עולמית אל מאצ'ו פיצ'ו. כאשר שב בינגהאם לאוניברסיטת ייל הוא לקח איתו אוסף של כ-5,000 פריטים ארכאולוגיים אשר הבעלות עלהם נתונה במחלוקת בין האוניברסיטה וממשלת פרו (על המחלוקת ראו בהמשך).

סימון וייסברד, חוקרת ותיקה של קוסקו, טוענת שאנריקה פאלמה, גאבינו סאנצ'ס ואגוסטין ליסאראגה חרטו את שמותיהם על אחד הסלעים במאצ'ו פיצ'ו ב-14 ביולי 1901, ולפיכך גילו הם את המקום מחדש, ולא בינגהאם. כמו כן, ישנן ראיות שמהנדס בשם פרנקלין הצליח להבחין במאצ'ו פיצ'ו ב-1904, לאחר שערך תצפית מאחד ההרים שבאזור. פרנקלין סיפר על תגליתו לתומס פיין, שהיה מיסיונר בריטי שחי באזור. ב-1906 העפילו פיין וסטיוארט א. מקניירן (1956 – 1867), מיסיונר נוסף, במעלה ההר והגיעו למאצ'ו פיצ'ו. חמש שנים לאחר מכן, ב-1911, שוחח פיין עם בינגהאם וסיפק לו מידע שסייע לו להגיע למאצ'ו פיצ'ו.

אף על פי שבינגהאם לא היה הראשון ש"גילה" מחדש את מאצ'ו פיצ'ו, הוא זכה להיחשב לראשון הואיל והיה זה הוא שגרם למיקוד מחדש של תשומת הלב העולמית באתר.

ב-1913 זכה האתר לפרסום משמעותי לאחר שהחברה הלאומית לגאוגרפיה הקדישה לו את כל גיליון אפריל של בטאונה. ב-7 ביולי 2007 נבחרה מאצ'ו פיצ'ו כאחד משבעת פלאי תבל החדשים.

מיקום וגאוגרפיה

מאצ'ו פיצ'ו נמצאת במרחק של כ-70 ק"מ צפונית לקוסקו, על פסגת ההר מאצ'ו פיצ'ו, בגובה של כ-2,350 מטרים מעל גובה פני הים. מאצ'ו פיצ'ו היא אחד מהמרכזים הארכאולוגיים החשובים ביותר באמריקה הדרומית ואטרקציית התיירות המבוקשת ביותר בפרו.

מערכת הדרכים של האינקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבין אלפי הדרכים שנבנו על ידי התרבויות הקדם-קולומביאניות בדרום אמריקה, מערכת הדרכים של האינקה נחשבת לאחת המעניינות ביותר. כל הדרכים במערכת נפגשות בקוסקו, עיר הבירה של אימפריית האינקה, ואחת מהן הגיעה למאצ'ו פיצ'ו. בני האינקה עשו הבחנה בין דרך שנבנתה על חוף הים לבין דרך הררית, כאשר הראשונה נקראתCamino de los llanos (דרך המישורים) והאחרונה נקרא Capac Nam.

כיום, במערכת הדרכים מטיילים אלפי תיירים בכל שנה, ולפני שהם יוצאים למסע מעמק אורובאמבה לכיוון הרי האנדים, הם שוהים זמן מה בקוסקו ובמאצ'ו פיצ'ו על מנת להסתגל לתנאי הסביבה.

שמורת הטבע מאצ'ו פיצ'ו

ב-1981 האזור שמסביב למאצ'ו פיצ'ו, ששטחו הוא 325.92 קמ"ר, הוכרז על ידי פרו כשמורת טבע. אזור זה, שאינו מוגבל להריסות עצמן, כולל לא רק את פני השטח, כי אם גם את הפלורה והפאונה הטבעיות.

אחת התאוריות טוענת שמאצ'ו פיצ'ו הייתה "llacta" של האינקה, כלומר, נקודת יישוב שנבנתה על מנת לשלוט בכלכלה של האזורים הכבושים. התאוריה מוסיפה וטוענת שמאצ'ו פיצ'ו נבנתה מתוך מטרה להגן על אריסטוקרטיית האינקה, אם וכאשר תתרחש התקפה.

רוב הארכאולוגים מתנגדים להשערה שמאצ'ו פיצ'ו הייתה נקודת התכנסות עבור צבא האינקה הנסוג, וסוברים שהיא הייתה אחוזת מותרות של קיסר האינקה פאצ'אקוטי. דעות אלו מתבססות על המחקר שנערך על ידי מספר מומחים בתחום כגון ג'ון רואו וריצ'רד ברגר.

הארכאולוג ג'ון ריינהארד הציג ראיה לכך שהאתר הוקם על הר מאצ'ו פיצ'ו בגלל מיקום האתר ביחס לתבנית נוף שנחשבה מקודשת, ובייחוד ההרים הממוקמים באופן המתאים לאירועים אסטרונומיים חשובים.